יש משהו יפה בתקשורת אנ"ש. שמתי לב לעניין כשצפיתי בערוץ 10 ובדיוק היה האייטם על הבאתו של אליאור חן, החשוד באין סוף התעללויות. ברוך קרא אמר למצלמה באיזה מין צליל של אדם העוסק בשליחות קודש ש"למרות שאליאור חן שותק לא יכולנו שלא לשאול אותו את השאלות שמטרידות את כולנו". ואז המצלמה עברה אל חן שישב במטוס ושתק, וברוך קרא רוכן מעליו עם המיקרופון. "אומרים שהתעללת זה נכון?". וחן שותק. "אומרים שהשקת אותם בעראק כשהם התנהגו לא יפה, זה נכון?". ושוב הוא שותק.
באותם רגעים נזכרתי שתקשורת אנ"ש אולי היא לא נוצצת, אולי היא לא מביאה סקופים מרתקים ופרשיות סוערות. אבל יש בה מידה של הגינות וגם טוהר מסוים להרחיק מאיתנו את כל הזבל'ה שיש מסביב.
זה לא אומר שלא צריך לדווח ולעסוק בפרשיות הפליליות הללו. זה לא אומר שלא צריך לשאול שאלות את מי שצריך, לכעוס על הממשלה ולרטון לאן הדרדרנו כל פעם מחדש. זה מותר, אבל השאלה מה המינון וכמה מרכזיות נותנים לאותם אנשים אפלים המככבים על המסך שלנו כאשר ילדינו הרכים צופים בטלוויזיה. מה בדיוק חושבים אותם עורכי חדשות כאשר הם מציגים לנו את שלל אביזרי הסדיזם ששימשו את אליאור חן וחבורתו? הנה המצלמה מתעקבת על חוטי ברזל והפטישים ועל התנור חשמלי והכתב אומר "זה התנור ששימש את אליאור חן. כאשר הילדים לא עשו כרצונו הוא הקריב אותם לתנור ועורם נחרך", את הטירוף הזה שידרו אנשי ערוץ 1 בשעה 17:00 אחר הצהריים.
ערוץ 7, דתילי, כיפה, מקור ראשון ובשבע (וכך גם שאר תקשורת אנ"ש) באופן עקרוני לא עוסקים בפרשיות פליליות מכוערות. הכוונה ב"לא עוסקים" - לא נותנים במה מרכזית לכל מיני מתאבדים, חולי נפש, שחקני קולנוע מסוממים או כוכבי טלוויזיה בריונים שאיבדו את שפיותם. נכון זה נוצץ, מסקרן, וכולם (כמובן שלא כולם) רוצים לדעת את הפרטים. אבל לתקשורת אנ"ש יש גבולות חיוביים הם לא מתעסקים במיץ של הזבל. איך רצח הרוצח וכיצד התעלל בקורבנותיו - לא כולם חייבים לדעת. לציבור יש לפעמים זכות לא לדעת.
אני לא רוצה לדעת ה-כ-ו-ל.
באותם רגעים נזכרתי שתקשורת אנ"ש אולי היא לא נוצצת, אולי היא לא מביאה סקופים מרתקים ופרשיות סוערות. אבל יש בה מידה של הגינות וגם טוהר מסוים להרחיק מאיתנו את כל הזבל'ה שיש מסביב.
זה לא אומר שלא צריך לדווח ולעסוק בפרשיות הפליליות הללו. זה לא אומר שלא צריך לשאול שאלות את מי שצריך, לכעוס על הממשלה ולרטון לאן הדרדרנו כל פעם מחדש. זה מותר, אבל השאלה מה המינון וכמה מרכזיות נותנים לאותם אנשים אפלים המככבים על המסך שלנו כאשר ילדינו הרכים צופים בטלוויזיה. מה בדיוק חושבים אותם עורכי חדשות כאשר הם מציגים לנו את שלל אביזרי הסדיזם ששימשו את אליאור חן וחבורתו? הנה המצלמה מתעקבת על חוטי ברזל והפטישים ועל התנור חשמלי והכתב אומר "זה התנור ששימש את אליאור חן. כאשר הילדים לא עשו כרצונו הוא הקריב אותם לתנור ועורם נחרך", את הטירוף הזה שידרו אנשי ערוץ 1 בשעה 17:00 אחר הצהריים.
ערוץ 7, דתילי, כיפה, מקור ראשון ובשבע (וכך גם שאר תקשורת אנ"ש) באופן עקרוני לא עוסקים בפרשיות פליליות מכוערות. הכוונה ב"לא עוסקים" - לא נותנים במה מרכזית לכל מיני מתאבדים, חולי נפש, שחקני קולנוע מסוממים או כוכבי טלוויזיה בריונים שאיבדו את שפיותם. נכון זה נוצץ, מסקרן, וכולם (כמובן שלא כולם) רוצים לדעת את הפרטים. אבל לתקשורת אנ"ש יש גבולות חיוביים הם לא מתעסקים במיץ של הזבל. איך רצח הרוצח וכיצד התעלל בקורבנותיו - לא כולם חייבים לדעת. לציבור יש לפעמים זכות לא לדעת.
אני לא רוצה לדעת ה-כ-ו-ל.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה